NFC הוא זול, קל לשימוש ואינטואיטיבי יותר, מה שהופך אותו למבטיח יותר בתחומים מסוימים. NFC משתמשת בשבב, אנטנה ותוכנות מסוימות כדי לאפשר למכשירים שונים לתקשר בתוך כמה סנטימטרים, והעלות היא 2 עד 3 יורו בלבד [4]. על פי המחקר האחרון על NFC של ABIReasearch, שוק ה-NFC עשוי להתחיל ממכשירי כף יד ניידים. ABI מעריכה שאחרי 2005, השוק יראה סמארטפונים ומכשירי כף יד משופרים המשתמשים בשבבי NFC. עד 2009, מכשירי כף יד כאלה יהוו יותר ממחצית מהשוק. ארגון המחקר Strategy Analytics צופה שעד 2011, נפח התשלומים העולמי ללא מגע המבוסס על טלפונים ניידים יעלה על 36 מיליארד דולר.
אם טכנולוגיית NFC יכולה להיות פופולרית, היא תשנה מאוד את האופן שבו אנשים משתמשים במכשירים אלקטרוניים רבים, ואפילו ישנה את האופן שבו הם משתמשים בכרטיסי אשראי, מפתחות ומזומן. כטכנולוגיה מתפתחת, NFC מסכם באופן גס את החסרונות של יכולת הפעולה ההדדית הגרועה של טכנולוגיית Bluetooth. עם זאת, מטרתו אינה להחליף לחלוטין טכנולוגיות אלחוטיות אחרות כמו בלוטות' ו-Wi-Fi, אלא להשלים זו את זו בהזדמנויות ובתחומים שונים. מכיוון של-NFC יש קצב העברת נתונים נמוך של 212Kbps בלבד, הוא אינו מתאים ליישומים הדורשים רוחב פס גבוה, כגון הזרמת אודיו ווידאו.
מה שנקרא התנגשות בין תקני RFID ו-NFC היא אי הבנה של NFC. ל-NFC ול-RFID יש קווי דמיון בשכבה הפיזית, אך מדובר בטכנולוגיות בשני תחומים שונים. RFID היא רק טכנולוגיה לזיהוי תגים באמצעות אלחוטי, בעוד NFC היא שיטת תקשורת אלחוטית שהיא אינטראקטיבית.
